בין הזמנים: הסיפור שלא סיפרו לכם על חופשת בני הישיבות ואברכי הכוללים
לילה חשוך, כמה מאות בחורי ישיבה הגיעו יחדיו אל ביתו של חוכר באזור ירוסלב שבגליציה. האיש, שהכניס תחת קורתו את הצעירים הרעבים, הזהירם באזהרה חמורה: אל תושיטו יד אל מאות הגבינות המונחות על הקורה הגבוהה בעליית הגג. ומה עשו הבחורים, מתוך משובת נעורים ושובבות, חתכו בזהירות את הראש ואת העוקץ מכל גבינה וגבינה, והחזירו כל אחת למקומה כשהיא נראית שלמה כמו שהונחה.
מעשה זה תועד ביומנו האישי של חסיד מבית מדרשו של המגיד ממעזריטש זיע"א, אשר כתב אותו על פי עדות ששמע מפי אביו, כשישים שנה בלבד לאחר גזירות ת"ח ות"ט הנוראות. יומן קטן וצנוע זה, ששרד את גלגולי הדורות, מספק חלון נדיר אל היסטוריה ארוכה בהרבה משנדמה במבט ראשון: תקופת 'בין הזמנים', התרעננותם המסורתית של בני הישיבה, קיימת ומתקיימת כבר מאות רבות בשנים.
מדוע בכלל נמנעים מהמילה 'חופש'? שתי סיבות עיקריות. הסיבה הראשונה נעוצה בהבחנה מכוונת בין מטרת ההפסקה הישיבתית, שהיא למנוחה והתרעננות בלבד, לבין תפיסת החופשה בבתי הספר הכלליים, שמנוצלת לבילויים ופריקת כל עול. הסיבה השנייה: במילה 'חופש' יש הרגשה של חופש מוחלט ח"ו גם מעול התורה, וזו בדיוק התחושה שמנסים להימנע ממנה וגם ב'בין הזמנים' ממשיכים רבים מהבחורים ללמוד, לעיתים במסגרת 'ישיבת בין הזמנים', הכוללת אף מילגה כתמריץ.
מדוע בכלל נמנעים בעולם הישיבות מן המילה הפשוטה 'חופש'? שתי סיבות עיקריות עומדות בבסיס ההקפדה הזו. הסיבה הראשונה נעוצה בהבחנה מכוונת ועקרונית: מטרת ההפסקה הישיבתית היא מנוחה והתרעננות הנפש בלבד, ואילו תפיסת ה'חופש' הכללי, מנוצלת לבילויים ופריקת כל עול. הסיבה השנייה עמוקה לא פחות: במילה 'חופש' מסתתרת הרגשה של שחרור מוחלט, חלילה, גם מעולה של תורה, וזוהי בדיוק התחושה שמבקשים בתבונה להימנע ממנה. גם בעיצומו של 'בין הזמנים' ממשיכים רבים מן הבחורים לשקוד על לימודם, במסגרת 'ישיבת בין הזמנים', הכוללת אף מלגה כתמריץ.
מהגמרא לתקופת האחרונים: שורשיו העתיקים של המונח הנעלם
מתי בדיוק נולד הרעיון של הפסקה והתרעננות בבית המדרש? מקורו של המושג קדום הרבה יותר משנדמה במבט חטוף. יש המבקשים למצוא רמז ראשוני כבר בדברי הגמרא במסכת ברכות, שם מסופר כי רבא ביקש מתלמידיו שלא יופיעו לפניו בימי תשרי ובימי ניסן, כלומר, שישובו אל בתיהם ולא יישארו בבית המדרש. המפרשים מסבירים את בקשתו הבלתי שגרתית בריבוי העבודות החקלאיות שהיו נהוגות באותן עונות, עונות הזריעה והקציר, כאשר האיכר נדרש לכל בניו ובנותיו. אך אין בכך אלא רמז. המונח 'בין הזמנים' עצמו, כשם מובהק ומוכר כפי שהוא נהוג בפינו כיום, לא הופיע כלל במקורות לפני תקופה מאוחרת בהרבה.
התיעוד הכתוב הראשון של המונח המדויק הוא מתקופת האחרונים. רבי יששכר בר איילנבורג, בספרו הנודע 'באר שבע' שנדפס בשנת שע"ד (1614), כתב בהקדמתו במשפט שנראה כמעט אגבי: 'כאשר התחלתי ללמוד… מסכת הוריות ביומי דמפגרי בהו רבנן שקורין בארצינו בין הזמנים'. אבל למשפט הקצר הזה יש משמעות היסטורית מכרעת ומרעישה: הוא מוכיח, ללא צל של ספק, שהמונח היה כבר נהוג ומוכר בזמנו, 'שקורין בארצינו', ולא המצאה חדשה שרבי יששכר בר עצמו טבע מלבו. עשור בלבד מאוחר יותר, בשנת שפ"ז (1627), מזכיר המהרש"א את המונח בחיבורו =על מסכת שבת, אך הפעם בהקשר שלילי לגמרי.
לא כל גדולי ישראל קיבלו את התופעה בברכה. עמוד התורה המהר"ל מפראג, כתב עליה ביקורת חריפה במיוחד, שמילותיה בוערות עד היום: 'ויותר מכל הוא בטול הלמוד שאין תורתם כי אם באקראי… ואחר כך יקראו דרור לארץ לכנות הזמן בין הזמנים… ועל ידי בטול זה מרגילים עצמם לשחוק וקלות ראש'. גם המהרש"א כאמור, לא חסך בשבט ביקורתו: 'הבחורים מבטלין רוב הימים בין הזמנים והולכים ברחובות בביטולים וטיולים'. ביקורתם הנוקבת של גדולי וצדיקי הדורות הללו מלמדת אותנו יסוד חשוב: המחלוקת על ערכה האמיתי של ההפסקה מלווה אותה כבר מראשית דרכה. גם רבי ידידיה שלמה רפאל נורצי, בהקדמתו לספרו החשוב 'מנחת שי' שנכתב באותה תקופה סוערת ממש, מזכיר בה את המונח כדבר שגור בפי הבריות.
מן הירידים ההיסטוריים עד ימינו אנו
כיצד נראתה בפועל בין הזמנים, לפני כמה מאות שנים, בעיני מי שחיו אותה? התיאור המפורט והחי ביותר מגיע מרבי נתן נטע הנובר, שכתב את הספר הנודע 'יוון מצולה' בעקבות גזירות ת"ח ות"ט הנוראות. לדבריו, בתום כל תקופת לימוד היו ראש הישיבה וכל תלמידיו נוסעים יחדיו אל הירידים הגדולים: בקיץ אל זסלב ואל יערסלב, ובחורף אל לבוב ואל לובלין. הוא מצייר תמונה עוצמתית ורוחשת חיים: ראשי ישיבות, בחורי חמד, נערים רכים וסוחרים יהודים רבים, כולם מתקבצים במקום אחד, באותם ירידים סוערים יכלו הבחורים לבחור להם ישיבה חדשה שילמדו בה בזמן הקרוב.
אך הקהילות הקדושות לא הפקירו את הבחורים לגורלם ולמקריות. תקנות קהילתיות שונות, מתקופות שונות ומקומות שונים, עסקו בהסדרה מדוקדקת של שליחת הנערים, בחיוב הקהילות להחזיק בחורים ונערים על שולחנן, וכן בקביעת לוחות זמנים מדויקים למועדי ה'בין הזמנים'. ומכאן עולה מסקנה ברורה אחת: התופעה הייתה מוסדרת ולא נתונה כלל לשרירות ליבם של הצעירים, כרושם שעשוי להתקבל לכאורה מסיפור הגבינות הקונדסי שפתחנו בו.
מן החופשות הפזורות של פעם של עונות קציר וירידים, הגיע עולם הישיבות, צעד אחר צעד, אל המבנה המוכר והמסודר של ימינו: שלושה זמנים קבועים, אלול, חורף וקיץ, עם הפסקות מוגדרות היטב בין כל אחד מהם. והתופעה, יש לדעת, ממשיכה להתפתח ולהתעצב גם בדורנו אנו: בעתות מלחמה קיצרו ראשי ישיבות את 'בין הזמנים' מיוזמתם, כפי שאירע במלחמת יום הכיפורים וכך גם במלחמות הנוספות שפקדו את מדינת ישראל בשנים האחרונות, כאשר התלמידים בחרו מרצונם להמשיך וללמוד ברציפות, מעבר לגבולות התקופה הרגילה.
נקודה לסיום שראוי להישיר אליה מבט: דווקא בזמננו אנו, כאשר אנו יוצאים אל מנוחתם ואל בין הזמנים, מוטלת עלינו אחריות כבדה שלא לפגום, חלילה, בכבודה של תורה בעיני הרואים. כל יציאה אל הרחוב, אנו נושאים את שם בן התורה, ועל כן יש להיזהר שבעתיים מכל חילול ה', בין בדיבור, בין בהתנהגות ובין במראה החיצוני. דווקא משום שבין הזמנים אינו 'חופש' במובנו המלא, אלא הפסקה שנועדה למנוחה בלבד, מוטל על כל בחור ואברך לקדש שם שמים בהליכותיו בכל מקום ובכל עת, ולהראות לעולם כולו כיצד נראית דמותו של לומד תורה גם מחוץ לכותלי בית המדרש. כך, מתוך ההפסקה עצמה, ממשיכה להישמע הקריאה: לא ביטול ח"ו, אלא גם התרעננות של וקווי ה' יחליפו כוח וגם לקדש שם שמים ברבים.
תגובות
היו הראשונים להגיב!